חמישים שנה אחרי שלוחמי סיירת מטכ"ל פרצו לטרמינל בנמל התעופה האוגנדי ושחררו את החטופים, ארכיון המדינה פרסם אלפי עמודים של פרוטוקולים, שדרים ופתקים בכתב יד שתיעדו את הדיונים שהתקיימו בצמרת המדינית והביטחונית בשבוע הדרמטי שבין חטיפת מטוס אייר פראנס ביוני 1976 לבין פעולת החילוץ. המסמכים חושפים דיון מתוח, רווי ספקות, עם נאומים מצמררים על השואה, חשבונות פוליטיים פנימיים ואמרה ראויה לתשומת לב של ראש הממשלה יצחק רבין: "מוצדק לא לומר אמת במקרה כזה".
הכל החל בצוהרי יום ראשון, 27 ביוני 1976, כשרבין קיבל דיווח דחוף באמצע ישיבת הממשלה השבועית. "לפני שאנחנו ממשיכים, יש לי הודעה", אמר לשרים. "מטוס אייר פראנס אשר המריא מלוד בשעה 09:50, נחת באתונה בשעה 12:30. לאחר ההמראה מאתונה כנראה נחטף". על המטוס היו 83 ישראלים. המטוס נחת לתדלוק בבנגאזי שבלוב, ואת יעדו הסופי עדיין לא ידעו בירושלים.
כבר בדיון הראשון העריך רבין כי מי שעומד מאחורי החטיפה הוא ודיע חדאד, מבכירי החזית העממית לשחרור פלסטין. הרקע לחשד: חודשים ספורים קודם לכן סיכל המוסד בניירובי ניסיון לפגוע במטוס אל על, המחבלים נעצרו והועברו לישראל במסגרת מבצע חשאי שכונה מבצע צרבת, ורבין חשש שחדאד מנסה כעת להשיג את שחרורם. בפועל, החטיפה בוצעה על ידי שני מחבלים פלסטינים ושני מחבלים גרמנים מארגון תאי המהפכה, אך מי שתכנן וארגן היה חדאד.
בישיבה שהתכנסה ביום שבת, 3 ביולי, בלשכת ראש הממשלה בתל אביב, הוצג לשרים התכנון המבצעי המלא. הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי גור, פירט את מהלך הפעולה: ארבעה מטוסי הרקולס ינחתו על המסלול החדש של שדה התעופה באנטבה, לוחמים ישתלטו על הטרמינל ויחלצו את החטופים. כדי לטפל בנפגעים, תוצב יחידה רפואית סודית בניירובי, עם שלושה צוותים כירורגיים. "אין לי ספק ביכולת שלנו להשתלט על המחבלים ולפנות את האנשים", אמר גור, אך הוסיף שיש "כמה סימני שאלה" באשר לעצם עוצמת הלחימה.
שר הביטחון שמעון פרס לא הסתיר את הסיכון. "אני בהחלט ובמפורש יוצא מההנחה שאנו מסכנים חיי אזרחים. אין בליבי שום ספק בעניין זה", אמר לשרים. "הלוואי ולא ייהרג אף אחד ואני אראה בזה אצבע-אלוהים. איני רוצה לפתות את עצמי". פרס הגדיר את המבצע כ"אחת הפעולות הנועזות ביותר של ישראל", והדגיש את העובדה שמדובר ב"מבצע ראשון בהיסטוריה של ישראל מחוץ לגבולות המזרח התיכון", עם מרחקים גדולים שצה"ל לא התמודד עמם בעבר.
גם ראש הממשלה רבין לא צייר תמונה אופטימית. "אני בעד המבצע, לא מתוך אידיאליזציה, אני רחוק מזה, בידיעה למה אנו הולכים - לנפגעים, להרוגים", אמר. הוא הזכיר את טבח מעלות מ-1974 ואת פיגוע מלון סבוי מ-1975, שניהם עדיין פצע פתוח בתודעה הישראלית. "בסבוי הלכנו על העקרון הזה... אבל למה לעסוק בהיסטוריה, אנו הולכים למבצע מורכב עם נפגעים. כל כמה שיהיו פחות נפגעים ממה שתיארתי, זה יהיה הישג בלתי רגיל של המבצעים".
ממד היסטורי נוסף עלה דרך דבריו של גדעון האוזנר, התובע המיתולוגי במשפט אייכמן, שכיהן אז כשר. שלושה מהחוטפים היו גרמנים, ועל רקע הפרדת הנוסעים היהודים משאר החטופים, הזעזוע היה עמוק. "כאשר אני רואה את האויב הנאצי עומד מול בני ערובה יהודים, אני חושב שאנו חייבים לעשות את המאמץ", אמר האוזנר. ראש אמ"ן, אלוף שלמה גזית, סיפר על אחת הנוסעות, ניצולת שואה, שנכנסה להיסטריה למראה המחבל הגרמני. רבין הגיב בסרקזם: "אני מעדיף את היורש הזה של הנאצים".
סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון הוסיף זווית אחרת לחלוטין לדיון, כשהציף את המתח העדתי-חברתי הקיים בישראל. "כבר נשאלו שאלות במדינה זו - מדוע כשבמעלות היו ילדים מעדה אחת, מיהרו לפעול, ואילו עתה, כשמרבית האנשים נמנים על עדה אחרת, מוכנים להתפשר?", אמר. כלומר, כניעה לחוטפים ללא ניסיון צבאי הייתה עלולה להתפרש כאילו דמם של נוסעי הטיסה הבינלאומית, שחלקם נחשבו מבוססים יותר, יקר מדמם של תושבי הפריפריה שנרצחו בפיגועים קודמים.
בין המסמכים שנחשפו גם פתק בכתב יד ששלח פרס לרבין ב-30 ביוני, בעוד הדיונים הרשמיים עדיין עסקו במשא ומתן. "פעולה צבאית לכאורה אפשרית", כתב פרס, אך הוסיף שלא ניתן יהיה לבצעה לפני "שני לילות ויום מההחלטה". הוא הציע לשגר כבר באותו ערב 12 לוחמים, מוסווים כנוסעים, לקניה, כדי שיהיו מוכנים בשטח. גם תמלילי השיחות שניהל אל"ם במיל' ברוך בר-לב עם הרודן האוגנדי אידי אמין נכללים באוסף, ומגלים ניסיון ישראלי להשתמש בקשר האישי הישן ביניהם כדי למשוך זמן ולדלות מידע על מצב החטופים.
לקראת סוף הישיבה ב-3 ביולי, לאחר שהתקבלה ההחלטה לצאת למבצע, פנה רבין לשרים בהנחיה שלא הייתה מקומה בשום ספר לימוד לדמוקרטיה אך הגיונה המבצעי היה ברור. "המפתח להצלחה זוהי ההפתעה", אמר. "שום שר לא מודיע על ישיבת הממשלה. הוא מכחיש. אם עיתונאים מטפלים, יש להכחיש. מוצדק לא לומר אמת במקרה כזה". ב-4 ביולי 1976, שבוע בדיוק אחרי החטיפה, נחתו המטוסים באנטבה. ארבעה בני ערובה נהרגו במהלך הפעולה, ומפקד סיירת מטכ"ל, סרן יונתן נתניהו, נפל בקרב. הפרוטוקולים שנחשפים כעת מראים עד כמה הדרך לרגע ההיסטורי הזה הייתה רצופת ספקות, ועד כמה ההצלחה לא הייתה מובטחת.
חמישים שנה אחרי אנטבה, הפרוטוקולים החסויים מציגים מנהיגים שלא ידעו אם יצליחו, אך בחרו לפעול.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה