בשנת 2010, שלוש שנים לאחר ששבה מטיול של שלושה חודשים בהודו, גילתה לורי דנמן תולעת סרט באורך של כמטר בשירותי מסעדה. הגילוי ההוא, המזעזע כשלעצמו, היה רק ההתראה הראשונה למחלה שתשנה את חייה כליל.
בדיקות צואה ראשוניות חזרו תקינות, אולם בשנת 2011 החלה דנמן לסבול מכאבי ראש קשים. פרכוס חד הוביל לאשפוזה בניידת החירום. סריקות הדמיה שבוצעו בבית החולים חשפו ממצא יוצא דופן: 38 טפילים במוחה. הרופאים אבחנו נוירוציסטיסרקוזיס - זיהום מוחי נדיר הנגרם, על פי ארגון הבריאות העולמי, מצריכת מזון כגון בשר נא, מים המזוהמים בביצי תולעי סרט, או היגיינה לקויה.
"הרופא הושיב אותי ואמר, 'טוב, הסתכלנו על הסריקות שלך ומצאנו 38 טפילים במוח שלך'", שחזרה דנמן. "אני ואמא שלי נשארנו עם פה פעור. הפאניקה של מה הלאה, עם מה אצטרך להתמודד, אילו תרופות אקח, האם אוכל לחזור לעבודה."
הרופא המטפל שלה, ד"ר ברנדן הילי, מומחה למחלות זיהומיות ומיקרוביולוגיה, הגדיר אותה כמטופלת של פעם בקריירה: "זה המקרה היחיד שראיתי שנראה כך, עם סימפטומים שנפרסים על פני שנים רבות מאוד. המקרה שלה נידון על ידי מומחים מובילים בבריטניה ובארצות הברית. אני לא מצפה לראות מקרה נוסף כזה במהלך הקריירה שלי."
על אף שדנמן נזהרה במהלך הטיול להודו ב-2007 והימנעה מאכילת בשר כדי למנוע הרעלת מזון, העריך ד"ר הילי כי היא נחשפה בטעות לביצי התולעים המיקרוסקופיות. המחלה נחשבת לנדירה ביותר בבריטניה, והמקרים הנצפים שם מופיעים כמעט אך ורק אצל אנשים שהגיעו מאזורים שבהם היא נפוצה.
לאחר האבחון, טופלה דנמן בתרופות אנטי-פרזיטיות ובסטרואידים. לזמן מה נראה כי היא מחלימה - היא חזרה לריצת חצאי מרתונים ואף עברה דירה. אולם לאחר מכן קרסה במקום עבודתה בעקבות נפיחות חמורה סביב הטפילים במוח. הקריסה הפיזית הובילה להתדרדרות קשה במצבה הנפשי: חרדות, פרנויה ופסיכוזה שהצריכו אשפוז של שישה שבועות בבית חולים נוירופסיכיאטרי.
חברתה הקרובה, ניקולה בראון, שביקרה אותה במהלך האשפוז, תיארה את מה שראתה: דנמן התנהגה כילדה קטנה, זחלה על הרצפה והתחבאה מאחורי וילון.
לאחר שחרורה מהמוסד הנוירופסיכיאטרי עברה דנמן לגור עם אביה בעיר קארמרת'ן והחלה במסלול שיקום ארוך. בשנת 2015 השלימה קורס יסוד באמנות. בשנת 2018 עברה לקארדיף ולמדה תואר בעיצוב פנים. בשנת 2022 הצליחה לשוב לעבודה בתחום המדיה.
נכון להיום, הטפילים שנותרו במוחה של דנמן עברו תהליך של הסתיידות ואינם פעילים. היא לא חוותה פרכוס מאז שנת 2017, אם כי תאלץ ליטול תרופות נגד אפילפסיה עד סוף חייה. כעת, כשהיא בריאה, פועלת דנמן יחד עם חברתה להעלאת המודעות הציבורית למחלה הנדירה - ולהפוך את החוויה הקשה שעברה למשהו בעל ערך.
סיפורה של לורי דנמן ממחיש את הסיכונים הנדירים אך הממשיים שיכולים להסתתר מאחורי טיול ארוך, ואת עוצמת ההשתקמות האנושית גם לאחר מחלה שרוב הרופאים לא ייפגשו לעולם.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה