בג"ץ דחה את עתירת משפחת שמריז: אלון לא יוכר כחלל צה"ל

בית המשפט העליון דחה היום את עתירתם של אבי ודקלה שמריז, הוריו של החטוף אלון שמריז שנורה למוות בשוגג על ידי כוחות צה"ל ברצועת עזה, להכיר בבנם כחלל צה"ל. העתירה, שהוגשה נגד ראש אגף כוח אדם בצה"ל והרמטכ"ל הרצי הלוי, דרשה להכיר בשמריז כחלל מערכות ישראל, לאפשר את קבורתו בבית עלמין צבאי ולהכיר בהוריו כהורים שכולים לפי חוק משפחות חיילים. השופטים קבעו פה אחד כי הוראות החוק הקיים אינן מאפשרות להיעתר לבקשה, אך הדגישו כי מדובר בהכרעה משפטית בלבד שאינה מפחיתה מגבורתו יוצאת הדופן של שמריז.

אלון שמריז, שהיה בן 26 במותו וסטודנט להנדסת מחשבים, נחטף מביתו בקיבוץ כפר עזה ב-7 באוקטובר 2023. לאחר שהוחזק בשבי חמאס במשך יותר מחודשיים, הוא הצליח להימלט ב-15 בדצמבר 2023 יחד עם שני חטופים נוספים, יותם חיים וסאמר טלאלקה. השלושה שהו מספר ימים במבנים נטושים בשג'אעיה, תוך ששמריז משתמש בידע הצבאי שרכש ומפזר סימנים ואותות כדי להתריע בפני כוחות צה"ל על הימצאותם. בסופו של דבר, השלושה נורו למוות בשוגג על ידי כוח צה"ל שזיהה אותם בטעות כאיום.

הוריו של שמריז טענו בעתירה כי בנם היה לוחם במילואים ביחידת יהל"ם, ובבוקר 7 באוקטובר נעשו פעולות מצד מפקדיו והשלישות כדי לגייסו לשירות מילואים פעיל. לטענתם, אלמלא נחטף הוא היה מתייצב מיידית למילואים, ובמהלך ניסיונו להיחלץ מהשבי פעל כלוחם והפגין תושייה וגבורה עילאית. מנגד, גורמי הביטחון וצה"ל טענו כי שמריז לא היה בשירות מילואים פעיל בעת חטיפתו או במותו. על פי עמדת הצבא, בצהרי 7 באוקטובר בוצעה לשמריז בדיקת זמינות בלבד שלא היוותה צו גיוס, ובהמשך אותו יום בוצע גיוס חלקי של הפלוגה שלא כלל אותו.

השופט דוד מינץ, שכתב את פסק הדין המרכזי, הסביר כי הוראות הדין אינן מאפשרות לקבל את העתירה. השופט מינץ ציין כי גם אם מניחים ששמריז אכן זומן למילואים, אין חולק כי בשל הנסיבות המצערות של חטיפתו הוא לא התייצב לשירות בפועל ולא היה בדרכו לשירות. השופט הוסיף כי הצלחתו של שמריז להיחלץ מהשבי בגבורה מעוררת השתאות, אך למרבה הצער אין בכך כדי לאפשר את ההכרה בו כחלל צה"ל על פי החוק הקיים. בית המשפט ציין כי החלטת הצבא שלא לשנות את הדין בעניין זה מצויה בשיקול דעת הרשויות ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית.

השופטת יעל וילנר הצטרפה לפסק הדין וכתבה כי לב השופטים עם כאבם הקשה מנשוא של ההורים. השופטת וילנר הדגישה כי אין עוררין על גבורתו העילאית ועל התושייה יוצאת הדופן שהפגין שמריז, אך הוסיפה כי הוראות הדין אינן מאפשרות להיעתר לסעדים המבוקשים, ובנסיבות אלו קצרה ידם של השופטים מלהושיע. פסק הדין הבהיר כי דחיית העתירה היא הכרעה משפטית נורמטיבית בלבד, המבוססת על כללי הביקורת השיפוטית, ואינה גורעת מההערכה הראויה להתנהלותו של שמריז בשבי.

השופט עופר גרוסקופף הוסיף דברים משלו והתייחס להבחנה הפורמלית שיוצר החוק. השופט גרוסקופף כתב כי שמריז פעל באומץ לב יוצא דופן וניצל את הכשרתו הצבאית כדי להוביל את חבריו לסף החופש, אך את הפעולות הללו ביצע שעה שלא היה בשירות צבאי פעיל. בפנייה חריגה לבני המשפחה כתב השופט גרוסקופף כי כבית משפט המחויב לחוק המדינה חובתם לפעול על פי הדין, אך כבני אדם המכירים בערך הטוב הם מבקשים להתנצל בפני העותרים על שאין באפשרותם לעשות צדק עם זכרו של אלון.

במהלך הדיונים המשפטיים נמסר כי בעקבות אירועי המלחמה הוקמה ועדה ציבורית לבחינת מנגנוני הכרה והוקרה לאזרחים וחטופים שפעלו בנסיבות ייחודיות. ועדה זו קבעה כי שמריז נמצא זכאי למענה ייעודי של הנצחה והוקרה שיכלול בין היתר מצבה צבאית וסממנים צבאיים על קברו, לאחר שהוכר בעבר כחלל פעולות איבה. למרות פתרון זה, הוריו של שמריז עמדו על דרישתם להכרה רשמית ומלאה כחלל צה"ל, דרישה אשר נדחתה כעת סופית על ידי בית המשפט העליון.