מדינות המפרץ שוקלות להרחיק את הבסיסים האמריקניים

המלחמה המתמשכת מול איראן מצליחה להשיג הישג מפתיע: היא מרחיקה את בעלות בריתה הוותיקות ביותר של ארצות הברית במפרץ הפרסי. סעודיה, איחוד האמירויות, קטאר, כווית ובחרין מביעות תסכול גובר מהתנהלות ממשל טראמפ, וכבר בוחנות אלטרנטיבות למערך הביטחוני שליווה אותן עשרות שנים.

הכעס באזור, כך עולה מהדיווחים, מגיע לשיא שלא נראה מאז פרוץ הלחימה בפברואר 2026. גורם באחת ממדינות המפרץ תיאר את התחושה השוררת במילים חדות: "טראמפ התחיל את המלחמה ואנחנו משלמים את המחיר". התסכול נובע בעיקר מהיעדר אסטרטגיה ברורה לסיום הלחימה, ומהמשך שיגורי הטילים והכטב"מים שפוגעים ביציבות האזורית.

הביקורת החריפה ביותר נוגעת לאופן שבו טראמפ מנהל את המתיחות מול איראן. הנשיא האמריקני איים שוב ושוב על טהראן, אך בכל פעם נסוג מהאיומים בסופו של דבר. באדר אל-סייף, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת כווית, סיכם את התחושה השוררת באזור: "עוד לפני כל הזיגזגים האלה של טראמפ, לא הייתה אסטרטגיה ברורה". דבריו משקפים דאגה עמוקה יותר, שלפיה חוסר העקביות האמריקני הופך את כל האזור לבלתי יציב.

התוצאה המעשית של התסכול הזה כבר ניכרת בשטח. חלק ממדינות המפרץ החלו לדון בשאלה הרגישה ביותר מבחינתן: האם יש עוד טעם להמשיך לארח בשטחן מתקנים צבאיים אמריקניים גדולים, שהיו במשך עשרות שנים אבן יסוד ביחסים עם וושינגטון. השאלה הזו, שעד לאחרונה נחשבה כמעט לבלתי נתפסת, עולה כעת בגלוי בשיחות בין דיפלומטים באזור.

דיפלומט מערבי הפועל באזור תיאר את השינוי בתפיסה בצורה חדה: אם בעבר הכוחות האמריקניים נתפסו כ"רע הכרחי" שיש לחיות איתו, כעת "עצם הנחיצות של פריסת הכוחות באזור מוטלת בספק". מדובר בשינוי תודעתי דרמטי במדינות שבנו את מדיניות הביטחון שלהן במשך דורות סביב ההגנה האמריקנית.

לא מדובר רק בדיבורים. בשבוע שעבר חתמו סעודיה, טורקיה ופקיסטן על הסכם הגנה משולש, המכונה "הסכם מכה". גורם אירופי בכיר, הנמצא בקשר שוטף עם מנהיגים באזור, הגדיר את ההסכם כ"איתות לארצות הברית". לדבריו, שלוש המדינות "מנסות לגוון את שותפויות הביטחון וההגנה שלהן", והוסיף בפירוש: "מבחינתן, ארצות הברית לא מספיקה".

חשוב להבהיר שהתמונה מורכבת יותר מסתם ניתוק. מדינות המפרץ עדיין נשענות באופן משמעותי על המטרייה הביטחונית האמריקנית, ואין מדובר בפרישה מוחלטת מהברית. אבל גורמים אירופיים המכירים את הזירה מציינים כי מדובר בתהליך הדרגתי של בחינת חלופות, לא במהלך חד פעמי.

מעניין לציין שהתמיכה הראשונית של מדינות המפרץ במלחמה לא הייתה כפויה. גורמים אירופיים ציינו כי בתחילת הלחימה המדינות "בהחלט לא התנגדו למלחמה", מתוך ציפייה לניצחון אמריקני מהיר על איראן. אלא שהעמדה השתנתה בצורה משמעותית באפריל 2026, כשהתברר למדינות האזור שני דברים מרכזיים: שהמשטר בטהראן אינו צפוי ליפול, ושאיראן כלל אינה מתכוונת לסגור את מצר הורמוז, שהיה אחד החששות המרכזיים בתחילת המלחמה.

הבית הלבן, מצדו, דוחה מכל וכל את הטענות למשבר ביחסים. גורם בממשל האמריקני מסר בתגובה כי לטראמפ "יש יחסים יוצאי דופן עם כל השותפות במפרץ". ההכחשה הרשמית עומדת בניגוד חד לתמונה העולה מהשטח, שם דיפלומטים ומקורות ביטחוניים מתארים מציאות שונה לחלוטין, של מדינות שכבר החלו לתכנן את יום המחר בלי הישענות בלעדית על וושינגטון.

בשלב זה לא ברור אם המתיחות הדיפלומטית תוביל בפועל לצמצום נוכחות הכוחות האמריקניים באזור, או שמדובר בעיקר במהלכי לחץ מצד מדינות המפרץ שנועדו לאותת לוושינגטון על חוסר שביעות רצון. עם זאת, הסכם ההגנה בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן מהווה תקדים משמעותי שיישקל בקפידה בבית הלבן, במיוחד אם מדינות נוספות באזור יבחרו ללכת בעקבותיו.