וושינגטון מקבלת הבוקר תזכורת קשה: החברים במפרץ הפרסי כבר לא בטוחים שהם רוצים אותה בחצר האחורית שלהם. דיווח דרמטי שפורסם השבוע חושף כי מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, איחוד האמירויות, קטר, כווית ובחריין, מגיעות לרמות שיא של תסכול מהאופן שבו ממשל טראמפ מתמודד עם איראן. חלקן כבר בוחנות לדרוש את פינוי הבסיסים הצבאיים האמריקאיים משטחן.
לפי הדיווח, שהתבסס על שיחות עם גורמים ערביים ומערביים בכירים וכן דיפלומט אמריקאי לשעבר, הזעם במפרץ הגיע לשיאו מאז פרוץ המלחמה מול איראן בפברואר. גורם במפרץ, שדבריו צוטטו בעילום שם, לא חסך בביקורת: "טראמפ התחיל את המלחמה הזאת, ואנחנו משלמים את המחיר".
הביקורת לא נעצרת בהצהרות. על פי הפרסום, כמה ממשלות באזור כבר מתחילות לשאול את עצמן אם יש בכלל תועלת בהמשך אירוח בסיסי הצבא האמריקאיים בשטחן. זו שאלה שנשמעת פשוטה, אבל המשמעות שלה עצומה: ארה"ב מחזיקה נוכחות צבאית משמעותית במפרץ הפרסי כבר עשרות שנים, והיא הבסיס לכל האסטרטגיה האמריקאית מול איראן באזור.
לא כולם משוכנעים שמדובר במהפכה אמיתית. דיפלומט מערבי הבהיר כי הכוחות האמריקאיים מעולם לא זכו לקבלת פנים "נלהבת" באזור, גם לפני שהמלחמה באיראן פרצה. "זה היה יותר מין רע הכרחי", אמר הדיפלומט. "עכשיו, ההכרחיות הזו עצמה מוטלת בספק".
תמונת המצב הזו לא נולדה בחלל ריק. פרסום נוסף חושף כי הביקורת מגובה בצעד קונקרטי ומטלטל: בתחילת אוגוסט חתמו סעודיה, טורקיה ופקיסטן על הסכם ביטחוני משותף במכה, שמזכיר במפורש את סעיף ההגנה ההדדית של נאט"ו. ההסכם קובע שתקיפה על אחת מהמדינות תיחשב כתקיפה על כולן. גורם אירופי הגדיר את המהלך "איתות לארה"ב", ואמר במפורש: "בעיניהם, ארה"ב כבר לא מספיקה".
טראמפ עצמו לא התעלם מהאירוע. הוא בירך על ההסכם ברשת החברתית שלו וכינה אותו "צעד ראשון גדול, אמיץ וחשוב". לדבריו, ההסכם "מראה איך המזרח התיכון מתאחד, ואיך מדינות סוף סוף יוכלו להגן על עצמן בצורה משמעותית יותר". אבל דווקא ההתלהבות הפומבית שלו מציגה את הפרדוקס: ההסכם נחתם כי מדינות המפרץ מחפשות חלופה לביטחון האמריקאי, לא תוספת לו.
מי שמסתכל מקרוב על סעודיה מבין שהתמונה מורכבת עוד יותר. הממלכה, שהיא המעצמה הכלכלית של המפרץ, לא פועלת כבעלת ברית שדוחפת לתקיפה אמריקאית באיראן. להפך, היא מתפקדת כגורם מרסן. הזיכרון עדיין חי: בספטמבר 2019 ספגו מתקני הנפט של חברת ארמקו מתקפת כטב"מים וטילי שיוט שיוחסה לאיראן, ושיתקה זמנית מחצית מתפוקת הנפט של הממלכה. מאז, סעודיה בונה מחדש את כל האסטרטגיה שלה סביב תוכנית "חזון 2030" הכלכלית של יורש העצר מוחמד בן סלמאן, ומלחמה אזורית רחבה היא בדיוק התרחיש שהיא הכי פוחדת ממנו.
לסעודים יש גם כלים אמיתיים ללחוץ על וושינגטון, לא רק מילים. שוק הנפט העולמי הוא אחד מהם: כל הסלמה שתפגע במתקני אנרגיה במפרץ או תסגור את מצרי הורמוז עלולה להקפיץ את מחירי הדלק בעולם, וזה תרחיש שכל ממשל אמריקאי מפחד ממנו. הלוגיסטיקה היא כלי נוסף: ללא מרחב אווירי ושיתוף פעולה של מדינות המפרץ, לצבא האמריקאי אין ממש איך לפעול נגד איראן בצורה נרחבת.
הבית הלבן, מצידו, דוחה את התמונה הקודרת. גורם בכיר שם טען כי לטראמפ "יש יחסים יוצאי דופן עם כל שותפי המפרץ", ושוושינגטון נשארת בקשר סדיר עם בעלות הברית האזוריות שלה מאז תחילת הלחימה. עם זאת, על פי הדיווחים, גם המדינות שבתחילת המלחמה קיוו לניצחון אמריקאי מהיר על איראן, השתכנעו בהדרגה שהתרחיש הזה פשוט לא מתממש, וזה מה שמזין את התסכול הגובר.
בינתיים, איראן ועומאן מנהלות כבר שלושה חודשים משא ומתן על מסלולי שיט בטוחים במצרי הורמוז, כאשר טהראן מבהירה שהחזרה המלאה לביטחון ולשיט מסחרי רגיל תלויה בהפסקת הפעולות הצבאיות האמריקאיות. השאלה הגדולה שנותרת פתוחה היא אם מדינות המפרץ, שעדיין תלויות בציוד צבאי, בתחמושת ובמודיעין אמריקאי, יעזו בפועל לדרוש את פינוי הבסיסים, או שהאיום יישאר בגדר לחץ דיפלומטי שקט מאחורי הקלעים.
מדינות המפרץ מאותתות לוושינגטון שהסבלנות אוזלת, אבל בינתיים ממשיכות להישען על המטריה הביטחונית האמריקאית מול איראן.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה