ליברמן מציג תוכנית להפלת נתניהו, והאופוזיציה מתפצלת

אביגדור ליברמן יוצא בהתקפה חזיתית. יושב ראש ישראל ביתנו מציג תוכנית מדויקת בת חמישה סעיפים להפלת ממשלת נתניהו, ובמקביל מתגלה סדק עמוק באופוזיציה עצמה. בין בני גנץ לגדי איזנקוט נפער פער אידיאולוגי שעלול לפרק את הגוש עוד לפני יום הבחירות.

ליברמן לא חוסך במילים. "כשהעתיד של כולנו מונח על השולחן, אסור לנו לקחת סיכונים מיותרים", כתב, והוסיף כי "רק היצמדות לאסטרטגיית הגוש תבטיח לנו את הנהגת המדינה". לדבריו, המספר הקריטי הוא 76 אחוזי הצבעה. אם אחוז ההצבעה הכולל בבחירות הקרובות יגיע לרף הזה, כך הוא טוען, תושג המטרה של החלפת מה שהוא מכנה "ממשלת 7 באוקטובר".

הסעיף השני בתוכנית של ליברמן מכוון פנימה, אל תוך האופוזיציה עצמה. הוא דורש למנוע "קניבליזם פוליטי" בין השותפים העתידיים, ומתחייב שלא יהיו בריתות או צירים אחד נגד השני. ליברמן אף תוקף בגלוי דרישה שעלתה בקרב חלק ממפלגות האופוזיציה, לפיה עוד לפני הבחירות תוכרז מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר כמי שראשה יהיה המועמד לראשות הממשלה. הוא מכנה את הדרישה הזו "טעות קשה הנובעת מחוסר ניסיון פוליטי".

ליברמן מזכיר את הבחירות הקודמות ככדי אזהרה. לדבריו, יש עתיד השיגה אז הישג מרשים של 24 מנדטים, אבל בסופו של דבר כל האופוזיציה מצאה את עצמה מחוץ לממשלה. "כולנו ישבנו באופוזיציה ואכלנו עם כל תושבי המדינה חצץ ומרורים, ולכן אסור שזה יקרה שוב", כתב, ופנה במפורש לחבריו לאופוזיציה בדרישה להיצמד לעקרונות שהציג.

אלא שבזמן שליברמן מנסה לגבש חזית אחידה, מתחת לפני השטח מתחוללת מריבה של ממש. בליבה: מה קורה אם האופוזיציה תגיע לרוב, אבל לא לרוב מוחץ. גדי איזנקוט, כך עולה, שוקל תרחיש שבו אם לא יושג רוב של 61 מנדטים, הוא יקים ממשלת מיעוט "בעלת רוב ציוני ברור" ויימנע מכל פנייה לסיעות הערביות. השילוב הזה הבהיל לא מעט שחקנים בגוש. נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, לפי הדיווחים, קיבלו את הידיעה על התוכנית הזו בבהלה של ממש.

אבל המחלוקת האמיתית, המעמיקה יותר, היא בין בני גנץ לבין גדי איזנקוט וחילי טרופר, שהיו שותפיו הפוליטיים הבולטים בבחירות הקודמות. שלושתם מסכימים שצריך להחליף את הממשלה הנוכחית ואת נתניהו. אבל בשאלה מה קורה אחרי, יש ביניהם פער עקרוני.

גנץ, שנכנס בעבר פעמיים לממשלת אחדות עם נתניהו ושילם על כך מחיר פוליטי כבד לאחר הסכם הרוטציה של שנת 2020, מגיע למסקנה שונה מהמצופה. לדבריו, אסור שהבחירות הבאות יסתיימו שוב בניצחון מוחלט של גוש אחד. אם גוש האופוזיציה ישיג רוב, לטענתו יש להציע לליכוד שותפות. ואם דווקא גוש נתניהו ינצח, אין לפסול מראש הצטרפות לממשלה רחבה ומאוזנת, גם עם נתניהו עצמו בראשה.

איזנקוט וטרופר, לעומת זאת, מציבים מטרה אחרת לחלוטין: להחליף את נתניהו ולמנוע את המשך שלטונו, ולא בהכרח לשמור על שותפות עתידית איתו. גם דדי שמחי, שותפו של גנץ, ויולי אדלשטיין מסיעת אחדות הציגו עמדה דומה לזו של גנץ, לפיה מי שיקבל את המנדט להרכיב ממשלה יידרש להציע הצעה הוגנת למנהיג המחנה היריב, בין אם מדובר בנתניהו ובין אם באיזנקוט.

עם כל הצהרות האחדות של ליברמן, נראה שהאופוזיציה עדיין רחוקה מלגבש עמדה משותפת. השאלה אם ישראל תמשיך להתנהל בשיטת חרמות פוליטיים הדדיים, או תעבור לממשלה שבה שני המחנות הגדולים נאלצים לשבת יחד, עדיין פתוחה. ככל שהבחירות מתקרבות, נראה שהקרע הפנימי באופוזיציה עלול להכביד לא פחות מהמאבק מול נתניהו עצמו.