עומר שם טוב: "קפאתי, לא הצלחתי לזוז"

יותר משנה וחצי אחרי ששוחרר משבי חמאס, עומר שם טוב עדיין נושא איתו רגעים שמסוגלים להחזיר אותו בבת אחת אל החושך. בריאיון חדש הוא מספר כיצד ביקור במוזיאון השבעה באוקטובר בבסיס המודיעין בגלילות הפך פתאום למפגש בלתי צפוי עם קול מוכר, וכיצד הרגע הזה קפא אותו במקום.

שם טוב, ששחרר לאחרונה ספר בשם "מפגש עם עצמי בגיהינום" המתאר את חוויותיו בשבי, נכנס במהלך הביקור למנהרה חשוכה במוזיאון שבה מושמעות הקלטות מיום הטבח. לקראת היציאה, בחלל שבו מוצגים כלי רכב מפסטיבל הנובה, הוא שמע לפתע את קולה של מיה רגב, שהייתה עמו במכונית בזמן המתקפה. בהקלטה נשמעת רגב זועקת לאביה "אבא, ירו בי", ולאחר מכן אומרת לו שהיא לא יודעת איפה היא נמצאת ושהמחבל "הורג אותנו".

"פתאום כזה נשלחתי אחורה. קפאתי, לא הצלחתי לזוז", סיפר שם טוב. "הייתי בסיטואציה. הייתי בתוך הרכב, רצתי בשדות, ראיתי את המחבלים, ירו עלינו. הייתי ממש בסיטואציה". לדבריו, פיצוצים וזיקוקים הם עוד טריגרים שממשיכים ללוות אותו גם היום, כאדם חופשי.

לצד הזיכרונות הקשים, שם טוב חוזר ומתאר את הרגע שבו לדבריו השתנתה כל דרך ההתמודדות שלו בשבי. הוא סיפר כי לאחר תקופה ארוכה במנהרה חשוכה, שבה חשש שאיבד את ראייתו ממש, הגיע לשלב של כניעה מוחלטת. "באיזשהו שלב באמת נכנעתי. באמת אמרתי לאלוקים: תעשה מה שאתה רוצה, אני בידיים שלך. וזה הרגע שהתחלתי לראות אור. התחלתי לראות אור, באמת, לראות אור, להרגיש אותו", אמר.

באותה רוח סיפר גם בראיון נפרד כי בשבוע הראשון לשהותו במנהרה "פשוט השתגעתי", עד שהגיע הרגע המכונן. "אמרתי לקב"ה: אבא, הנה אני. אני בידיים שלך. תעשה מה שאתה רוצה. מהרגע הזה הרגשתי חום, אור בתוך החושך, כאילו מישהו פשוט עוטף אותי. זו תחושה שאני מנסה לחזור אליה עד היום", מסר שם טוב.

הוא תיאר את התקופה הקשה ביותר בשבי, כ-50 ימים בתא קטן, כחוויה של גיהינום ממשי. "הייתי שם בחושך מוחלט בהרעבה קיצונית. שם באמת הרגשתי גיהינום", סיפר. לדבריו התהליך היה הדרגתי, כמו קילוף שכבות מעליו. "הגעתי למצב שהייתי כמו בצל, וקילפו ממני עוד שכבה, ועוד שכבה. בסוף הגעתי לבסיס של הבסיס שלי, חושך ברמה שאין כלום. זה כאילו אתה מרחף, כאילו אתה בבטן של אמא שלך".

שם טוב חשף גם רגע שבו חשב שהוא עומד למות, כשמחבל הצמיד אקדח לרקתו בזמן שכוחות צה"ל לחמו מעל למנהרה. "אתה מחכה, ומחכה. ומצד אחד זה פחד, ומצד שני אתה אומר לעצמך שיכול להיות שזה נגמר כאן. אתה חושב על ההורים, לא בא לך לחזור הביתה בשק", תיאר.

באחד הראיונות התייחס שם טוב גם לתחושת האחריות שהוא נושא כלפי חברים שהגיעו למסיבת הנובה בעקבותיו, ולזיכרון של אורי דנינו ז"ל, שהכיר שעות ספורות לפני הטבח וחזר להציל אותו ואת חבריו לפני שנחטף ונרצח בשבי. הוא סיפר גם כי דווקא בתוך המנהרות מצא לעיתים רגעי הומור עם חבריו לשבי, כדרך לשמור על צלם אנוש, וכי ניסה ליצור קשר אנושי גם עם שוביו כדי לשפר את סיכויי ההישרדות שלו.

כיום, לדבריו, הוא אדם אחר לגמרי מזה שהיה לפני הטבח. "אני הרבה יותר עמוק, אני הרבה יותר מבין ומכיל. הייתי מאוד עצבני בכבישים, היום אני אומר בבקשה, תעבור, סע, הכול בסדר", סיפר. לצד זה הוא ממשיך לרדוף אחרי חלומות אישיים, כולל קריירת משחק בארצות הברית, יזמות עסקית וזוגיות שהוא עדיין מחפש.

שם טוב לא מתכוון להישאר מזוהה רק כניצול שבי. "תמיד חלמתי להיות שחקן. סיימתי קורס משחק בניו יורק, והחלום שלי הוא תפקיד ראשי בסרט גדול", אמר. הוא מבקש להעביר מסר לכל מי שמתמודד עם טראומה דומה: "מותר לדבר, מותר לבכות, מותר לשתף. זה לא הופך אותך לפחות בן אדם".

עומר שם טוב ממשיך לשתף בסיפורו האישי כחלק ממסע להפיץ אור מתוך החושך שחווה, ומדגיש כי הפוסט-טראומה עדיין מלווה אותו יום יום.