דו"ח חדש של מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי מזהיר כי הפריון הכלכלי בישראל נשחק באופן דרמטי בעשורים האחרונים, והפך ממקור גאווה למקור דאגה. לפי הממצאים, ישראל שהחזיקה ביתרון ברור מול מדינות ה-G7 בשנות ה-70, הפכה כיום למפגרת אחריהן באופן משמעותי.
הנתונים שמביא הדו"ח חדים במיוחד. בשנת 1975 עמד הפריון הכולל בישראל על רמה הגבוהה ב-9% מממוצע מדינות ה-G7. עד שנת 2023 התהפכה המגמה לחלוטין, והפריון בישראל היה נמוך ב-15% מאותו ממוצע. מדובר בשינוי של יותר מ-20 נקודות אחוז בתוך כחמישה עשורים.
גם בבדיקת תמ"ג לשעת עבודה, אחד המדדים המקובלים ביותר להערכת יעילות כלכלית, מצטיירת תמונה דומה. ב-1972 הייתה ישראל מעל כל מדינות ה-G7 במדד זה. עד 2024 היא כבר פיגרה אחרי שש מתוך שבע המדינות, ובהן גרמניה וארצות הברית, כאשר הפער מול גרמניה הגיע ל-34% ומול ארצות הברית ל-30%. יפן הייתה המדינה היחידה שישראל עדיין הצליחה להתחרות בה.
פרופסור דן בן-דוד, נשיא מוסד שורש וכותב הדו"ח, מצביע על כך שהבעיה אינה רק תקציבית. לדבריו, ישראל סובלת מהסטה מתמשכת של משאבים מהשקעות המגדילות צמיחה ופריון אל עבר תמיכות והטבות שאינן תורמות לכושר הייצור של המשק. הוא מציין כי הוצאות הביטחון לבדן אינן יכולות להסביר את הפער, שכן במשך עשרות שנים הייתה ההוצאה האזרחית בישראל, בניכוי ביטחון, דומה או גבוהה מהממוצע במדינות ה-OECD.
הדו"ח חושף גם פער פנימי חריף בתוך המשק הישראלי עצמו. ענף ההייטק, המעסיק כ-10% בלבד מכוח העבודה, מציג פריון הגבוה ב-22% מממוצע ה-OECD. לעומת זאת, שאר 90% מהמועסקים במשק מציגים פריון עבודה נמוך ב-24% מהממוצע. הפער הזה יוצר תלות מסוכנת בקבוצה מצומצמת של עובדים מיומנים.
התלות הזו באה לידי ביטוי גם במישור המס. לפי הנתונים שבדו"ח, 20% בלבד מהעובדים בישראל מממנים 93% מהכנסות המדינה ממס הכנסה, בעוד כמחצית מהעובדים כלל אינם מגיעים לרף החייב במס. מצב זה הופך את המשק לרגיש במיוחד לזעזועים בענף ההייטק, לירידה בהשקעות או ליציאת עובדים מיומנים לחו"ל.
התופעה האחרונה כבר מתרחשת בקנה מידה משמעותי. מספר הרופאים הישראלים העובדים במדינות ה-OECD, ללא ארצות הברית, ביחס למספר הרופאים בישראל, עלה מ-0.7% בשנת 2000 ל-1.9% ב-2023, עלייה של כמעט פי שלושה. בשנת 2024 לבדה עזבו את ישראל 35,993 ילידי הארץ, לעומת 13,820 בלבד שחזרו אליה, פער של 160% בין העוזבים לחוזרים.
בן-דוד מזהיר כי ככל שבסיס ההון האנושי מצטמצם והנטל על מי שנותרים גדל, התהליך עלול להזין את עצמו ולהאיץ. "הבחירות הקרובות יקבעו מי ימשול בישראל, אבל השאלה העמוקה יותר היא באיזו מדינה תמשול הממשלה בעוד דור," אמר. לדבריו, "זו אינה שאלה של ימין או שמאל, אלא של סדרי העדיפויות שיקבעו את עתידה של המדינה. האיום הכלכלי-חברתי אינו אוסף של בעיות נפרדות, אלה תהליכים המזינים זה את זה ומאיימים על יכולתה של ישראל להישאר מדינה מפותחת."
הדו"ח מתייחס גם למערכת החינוך כגורם מרכזי בתהליך. ילדים חרדים מהווים כיום כ-25% מתלמידי כיתה א', וילדים דוברי ערבית כ-23% נוספים, לעומת כ-6% בלבד מהחרדים בקבוצת הגיל 50-54. השאלה שמעלה בן-דוד היא האם תלמידים אלה מקבלים כיום את ההכשרה הדרושה כדי להפוך למהנדסים, רופאים ובעלי מקצוע מיומנים בעתיד.
בן-דוד מציע תוכנית שכינה "ישראל 2.0", הכוללת עדכון תוכנית הליבה החינוכית עבור כלל התלמידים, מימון ציבורי המותנה בעמידה בדרישות אלה, ושינוי בסדרי העדיפויות התקציביים הלאומיים. לדבריו, "החלון לשינוי עדיין פתוח, אבל הוא הולך ונסגר." הדו"ח צפוי לעורר דיון ציבורי נרחב בשבועות שלפני הבחירות, כאשר הגורמים הפוליטיים יידרשו להתייחס לממצאים ולהציג תוכניות מענה.
הדו"ח של מוסד שורש מצייר תמונה של משק ישראלי העומד בפני אתגר מבני עמוק, שאינו ניתן לפתרון מיידי באמצעות מדיניות תקציבית בלבד.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה